עמוד הביתמאמריםקישוריםשאלות נפוצותערך אקראיהוספת ערךכתבו לנו
קיצורים וראשי תיבות בעברית

הזירה הלשונית / רוביק רוזנטל (חלק ב')

פורסם ב"מעריב", מוסף לשבת, 4.5.2007

הערך "סמך טיתים" במילון הסטריאוטיפים (20.4) הביא כמה וכמה תגובות שהוליכו את המדור לכתב עת נשכח ושמו "אור המערב". כתב העת יצא לאור במשך חמש שנים, בין 1989 ל-1994, ועוסק בנושאי דת ותרבות. בשנה ב' חוברת ה' כותב שלמה מ. יצחקי מבני ברק מאמר ארוך ומלומד בעניין סמך טית. הטענה שס"ט פירושו ספרדי טהור היא לדעתו טענה מגוחכת, והוא מספר את תולדות ראשי התיבות ס"ט, המוליכים עד המאה ה-12. מסתבר שליד שמם של רבנים נהוג היה לכתוב ס"ט כדי לציין שהם חיים ואינם ז"ל. זהו נוטריקון של הביטוי הארמי "סיפיה טב", ובעברית: סופו טוב, על פי הפסוק מאיוב: "והיה ראשיתך מצער, ואחריתך ישגה מאוד". לס"ט היו גירסאות חלופיות כגון יס"ט, סי"ט, סל"ט ואפילו סליט"א: "סופו לעולם יהי טב אמן". למרות שהנוטריקון מכוון לאדם חי אפשר למצוא גם תופעות מוזרות בנוסח "הגאון הפולני ס"ט זצ"ל".

להביא נון צדיקים

היו שניסו לטעון שס"ט הוא ראשי תיבות של "סין טין", שפירושו בארמית רפש וטיט, וזאת על פי ישעיהו נז: "ויגרשו מימיו רפש וטיט". טענו כי זהו נוטריקון ש"חכמי ורבני ספרד היו חותמים דרך ענווה". הגירסה הזו לא התקבלה. בכל מקרה, לס"ט בהוראה זו אין קשר לספרדים, הוא צמוד לשמם של אשכנזים לא מעטים, ובכלל, טוענים יצחקי ואחרים, אין להעלות על הדעת שחכם ספרדי יתרברב בכינוי "ספרדי טהור". איך בכל זאת הפכו ראשי התיבות האלה בעברית החדשה ל"ספרדי טהור"? יש כאלה שמייחסים את הביטוי לחיד"א מן המאה ה-18, אבל אין לכך סימוכין. הוא מופיע בספרות הדתית החדשה, כגון בספר שיצא ב-1946 שם נכתב על אחד החכמים: "שראיתי להחכם אלקי ספרדי טהור". הנוטריקון ס"ט בהוראת "ספרדי טהור" נולד איפה במסגרת השיח הדתי, אבל הפך נחלת הכלל. סמך טית, הספרדי הטהור שסופו טוב, מציג אופציה נוספת בעולם הנוטריקונים העברי, והיא נוטריקונים המושמעים בשמן המלא של האותיות. הדרך הזו, כאמור, אופיינית מאוד לנוטריקונים בשפות אירופה, ואפשר למצוא אותו למשל בשפת הרופאים, מ"אֶקָגֶ" )רישום פעולות הלב) הגרמני, ועד "אֶם איי" (התקף לב) האנגלי. בעברית האפשרות הזו ממומשת בעיקר בנוטריקונים של שתי אותיות, והיא התפתחה בצבא. מפםקד פלוגה קרוי מם פא ומפקד כיתה מם כף. בעלי כושר קרבי ולקוי ייקראו כף קוף וכף למד. כך שין גימל (שוטר גדודי) שהפך גם למונח אזרחי, ומם צדיק (שוטר צבאי, על פי משטרה צבאית). נון צדיק (נקודת ציון, ר"ת מתחום הטופוגרפיה), מופיע גם בביטוי הצבאי "להביא נון צדיקים", כלומר, ראיות מהשטח שמסע הניווטים עבר במקומות הנכונים.

ד"ר או דר'

נועם טאו כותב: "המילה דוקטור כתובה בקיצור כצירוף האותיות ד' ו-ר', אך לעיתים ניתן לראות את הקיצור כתוב ד"ר ואילו לעתים הקיצור מופיע כדר' אז איך כותבים דוקטור?". לדוגמאות של נועם יש להוסיף גם את הצורה דר., שדווקא היא מזכירה את הצורה הלטינית Dr.. באשר לצורה "הנכונה", הדעות חלוקות. ראובן סיוון כותב בספרו "לקסיקון לשיפור הלשון": "את המילה דוקטור מנטרקים כך: ד"ר, כך אישר ועד הלשון בכללי הפיסוק, ואין לכתוב דר' או דר., כפי שסבורים דווקא בעלי יומרה בלשון". החלטות האקדמיה בנושא מביעות ספקנות וכך נכתב שם: "הקיצור ד"ר אינו על פי הנוהג העברי. אין ראוי לנהוג בדרך זו במקרים נוספים, ועל כן ראוי לקצר את מגיסטר - מג' (ולא מג"ר), ולכתוב את השם ירושלים במלואו (ולא י-ם)". מילון אבן שושן מציג את שתי האפשרויות: ד"ר (גירסת ועד הלשון) ודר' (המלצה עקיפה של האקדמיה), ואינו מכריע ביניהן. המדור הולך עם אבן שושן.

מרק בוים כותב: "המדור על ראשי התיבות הזכיר לי סיפור ישן ששמעתי משופט ידוע ומכובד. אותו שופט זומן לשירות מילואים.  לפני תחילת העבודה שמעו המגויסים הסבר ארוך ומפורט שהיה רובו "רשת"בים".  בתום ההסבר, קם אותו השופט וביקש שהמסביר יואיל להסביר את המשימה פעם נוספת, הפעם - בלשון בני אדם, משום ששומעיו לא הבינו מילה מדבריו". השאלה העולה מדברי בוים היא מי צריך ראשי תיבות, ובעיקר, מתי לא רצוי להיעזר בהם. כותבי המקרא, למשל, הסתדרו מצוין בלעדיהם. בפרוזה ובשירה התופעה אינה קיימת כמעט. גם השימוש בראשי תיבות בעיתונות הכתובה אינו רצוי. בעניין זה מסבירים יחיאל לימור ורפי מן בספרם "עיתונאות" כי העיתונאי הסוקר תחום מכיר היטב את ראשי התיבות בתחומו, אך "כאשר הכתב מסיים את השיחה עם מקורותיו ופונה אל קוראיו, עליו לזנוח את השפה המקצועית רוויית ראשי התיבות והקיצורים, ולכתוב בשפה שתהיה מובנת לקהל הקוראים, בשמם המלא, וכך לאפשר קריאה זורמת". להנחיה זו יש להוסיף את העובדה שלנוטריקונים לא מעטים יותר מפירוש אחד. לימור ומן מביאים את רה"ש, העשוי להיות קיצור של ראש השנה, רשות השידור ואף רמת השרון. אנשי הקבה"א (הקיבוץ הארצי) נהגו להתגאות בכך ששמם הוא גם נוריטריקונו של הקדוש ברוך הוא. עם זאת, מציינים הכותבים, ראשי תיבות כמו צה"ל, רמטכ"ל ובג"ץ הפכו למונחים שגורים, ואין צורך לפרוט אותם למילים שמהן נוצרו.


הזירה הלשונית, חלק א'